אין אין אין כמו...

אני לא יכולה להסתיר את זה יותר. יש לי התמכרות. לא, לא למשהו רציני כמו קפה, או שוקולד, אלא לבמבה. כן, לחטיף הזה, לבמבה. הכל התחיל בשקית אחת פה, עוד אחת שם, עד שזה יצא מכלל שליטה. המצב כל כך חמור, על כן המצאתי מדד חשקים מיוחד לבמבה:

'אפשר בלי' - מצב נדיר, שבו אני בכלל לא חושבת על במבה (אולי כשאני ישנה או במימד אחר).

'אחרונה ודי' - אני מרגישה בשליטה ומסוגלת לאכול שקית ולהפסיק (לא קרה מאז 2019).

׳עכשיו במבה' - אין לי מנוחה עד שיש לי במבה ביד (נוסעת במיוחד לתחנת דלק, למרות שהמיכל מלא).

׳במבה לנצח' - רמת חשק קיצונית, שבה אני רוצה לטבול באמבטיה מלאה בבמבה (פנטזיה שלא מדברים עליה בקול רם, חוץ מפה, כי אני חייבת לפרוק את זה איפשהו).

המציאות, וגם את (המנטורית), מתעקשות להזכיר לי שאני חייבת להפסיק עם הבמבה, כי היא משתלטת על התפריט שלי. ניסיתי להסתפק בכמה יחידות בודדות, אך במבה היא לא משהו שאפשר 'קצת' ממנו, זה או הכל, או כלום, או אולי גם קצת ביסלי.

אני כותבת כאן, כדי להזכיר לעצמי שאני הרבה יותר חזקה מהבמבה, שאני כן יכולה לעבור ליד המדף שלה ולומר "לא, תודה", ולהתעלם מהקסם שלה, אפילו אם היא לוחשת לי: "ידעתי שתבואי".

אני מודעת לכך שעדיף לי בלי... אבל ... בא לי במבה.

רצועה 27 # בפלייליסט של הזבּרה