דיבּור נגוּע

תראי אותי, אני במטבח, יושבת ואוכלת. ממש לא.

אני עומדת ותוקעת פסטה בקצב מהיר יותר מהמחשבות שלי. כאילו הידיים שלי והביקורת העצמית שלי מתחרות מי תסיים קודם, אני או המחשבות האלה. ואז מגיע הקול הפנימי שאומר: "יאללה, תודיעי רשמית שאת לוּזרית", כי ככה זה מרגיש עכשיו. "מה, שוב הרסת לעצמך ?" ברור, הרי כל האוכל הזה מגיע עם חבילת ביקורת במבצע. הקולות בתוכי מתחילים לצעוק: "את חזירה, את שמנה, את בטטה" כאילו אני לא יודעת את זה.

אני שואלת את עצמי, למה אני מחמירה עם עצמי? אני לא מדברת ככה לחברות שלי. אני יודעת שאני פונה אליהן בכבוד, אז למה זה כל כך קשה כשזה נוגע אליי?

אני מבינה כשאת (המנטורית) כותבת לי לנשום עמוק, לזכור שהכול לא אבוד, ואין צורך להיות משולמת כל הזמן, ושאני צריכה לגלות חמלה כלפי עצמי. 

איך אני אמורה לסלוח לעצמי על זה שהשמנתי? על זה שאני מוותרת לעצמי?!

ובכן, אני פה, עדיין במטבח. עומדת. אני זבּרה בלי פּסים.