אי (של) שקט

האי ודאות רק הולכת ומתרקמת בתוך הסצנה של "מדינה בהמתנה". אני מוצאת את עצמי מסתובבת בבית ומחפשת איים של ודאות, מקלט לשקט פנימי, בתוך ים הכאוס שלי.

מתחילה במטבח, E של ודאות. מנהלת שיחת חתך עם הזיתים שבמקרר, זית אחד שתק, כל הדרך לקיבה.

עוברת ל-E ודאות אינסופית, חדר הכביסה וחושבת לעצמי: מה יותר כבד ? קילוגרם פרֶה-כביסה או קילוגרם כביסה פרֶה-קיפול ?

ממשיכה לממ"ד, E של ודאות ממוגנת, בודקת שהפחמימות, המתוקות והמלוחות, נמצאות במרחב מוגן משלהן, מאחורי "חומת שפע שימורי הטונה", כאלה  במים, בשמן, דל נתרן, טונה סלט פיקנטי, עם דגנים, עם קינואה, מה לא.

מגיעה ל- E ודאות מאתגרת, עמדת השקילה: אזור הדמדומים הפרטי שלי. להישקל? או לא להישקל?

אז הוצאתי את הסוללות.

נעמדת על המשקל, דקות ארוכות, ושואלת את עצמי: שתיתי מספיק מים? אכלתי לפי התפריט? זה נשמע לי כמו אזעקה ?!

בסופו של דבר, כשנגמרות לי המחשבות, אני ממשיכה לנדוד בין איים של ודאות בבית ומוותרת על נשנושים. אני יודעת שאני עושה כמיטב יכולתי כדי לרזות, וגם כדי לא להרוס את מה שהשגתי עד כה.